רישום זה היה אמור להתפרסם בבלוג אך בגלל היותו בשיפוצים אני
כותב זאת בהתחלה בWORD אולי
אפרסם את זה לאחר מכן.
הילדות שלי עברה בצורה מאוד מעניינת.
זה הדבר היחיד שאני לא מדבר עליו כל כך הרבה, ואני מנסה
להראות לכולם עד כמה זה לא השפיע עליי…
עד כמה אני בן אדם שיכול להתמודד עם הכל.
אפילו כשזה מגיע לזה.
הילדות שלי אמנם התחילה יפה וורוד.
נולדתי לעולם יפה שבו קיים אבא ואמא – וגם אחות.
יש לי שתי סבתות ומשפחה גדולה.
הכל ניראה יפה ונוח.
איזה כיף זה היה אם הייתי גודל בעולם כזה. בטח היו לי אז הרבה
פחות בעיות והייתי גודל ומתפתח עוד יותר מהר…
אך לצערי למישהו שם למעלה היו תוכניות אחרות בשבילי.
אני לא אספר לכם שום סיפור טרגי מבחינה כללית.
רוב האנשים יגידו שזה מה שהרבה אנשים עוברים בשנים האחרונות.
ואכן גם במשפחה שלי זה קרה שוב, לא מאותן סיבות, לא לי, אבל
קרה.
וזה רק מוכיח עד כמה זה נפוץ.
הטראומה הראשונה:
אז בערך בגיל 4+- לפי הסיפורים, הופיעה אופרת סבון במשפחתנו.
סיפור שלא תמצאו בשום מקום חוץ מאופרות הסבון הכי רגילות
ודרמתיות.
אבי החליט שמשהו מפריע לו ביחסים עם אמי.
והחליט לנסות את המזל שלו מהצד.
אמי תפסה אותו, ובסופו של דבר הצמד חמד התגרש.
אני הייתי בערך בן 4 אחותי היית בערך בת 12.
כמו שאמרתי הרבה משפחות בשנים האחרונות מתגרשות ויש הרבה
שעושים את זה על בסיס קבוע, זה לא סוד.
אך הסיפור שלי קצת קשה יותר.
אני ואחותי כילדים ביולוגיים של אמי ואבי, גדלנו ליהיות דומים
לשתיהם (הגיוני לא?).
אני אחותי ואמי עברנו לחיות בישראל – ואבי נשאר באוקראינה,
לסדר עניינים – שבסופו של דבר גרמו לו להישאר שמה.
כשעברנו לישראל עוד לא הלכתי לגן ילדים…
בערך שנה ישבתי בבית וטיילתי…
עברתי ברית מילה (כן בגיל 4), והתחלתי להכיר את המקום החדש
שאני בו.
לאט לאט שכחתי את המקום שנולדתי בו, ולאחר שנה וחצי בערך כבר
לא היה לי שום זכרון מהמקום ההוא חוץ מזיכרונות מוחשיים כמו תמונות וקלטות.
לאט לאט התחלתי להתבלבל ולא להבין מאיפה באתי לאן אני הולך מה
מטרתי במקום הזה והבלבול הזה גרם לי להתחיל להיכנס לפאניקה ולהסתגר בתוך עצמי.
הטראומה השניה:
אחרי שנה בערך הלכתי לגן ילדים (אולי פחות אני לא זוכר ממש
טוב, זה לא כזה חשוב), גן שבו כולם דיברו בעברית.
לא היה ילד אחד שדיבר ברוסית.
הגננות היו מוזרות וחשבו ואני אבין עברית אם יצעקו עליי או
יתחילו לדבר איתי בעברית בלי להסביר לי מה כל מילה אומרת…
זה מלחיץ!
בייחוד שעכשיו, אחרי שהתרגלתי ליהיות עם אמא שלי, היא החליטה
לנטוש אותי ולתת אותי לאנשים שמדברים בשפה מוזרה…
אלה לא קשיי הסתגלות, זאת כבר טראומה לכל דבר.
בכיתי כמעט כל יום כהובילו אותי לגן. ולא רציתי לעזוב את אמא
שלי אף פעם.
לאחר כמה זמן הגננות הבינו שיש מישהו בגן שיודע לדבר קצת
ברוסית…
זה היה השומר של הגן, הוא בא מגרוזיה, והוא ידע לדבר ברוסית
צולעת.
אבל זאת הייתה נחמה בשבילי, כי לפחות אני יכול לדבר עם מישהו
באי הבודד הזה.
לאחר כמה זמן התחלתי להבין את השפה העברית, השומר עזר לי מאוד
והתחלתי להכנס לחיי ילדות ישראלית.
זאת בערך הייתה הילדות שלי.
מהצד היא ניראה מאוד פשוטה ומאוד לא מפחידה.
כמובן שכדי להבין אותי צריך לעבור את זה…
אחרי שההורים שלי התגרשו אני התחלתי להבין מהוא מוות.
אבי לא דיבר איתי הרבה מאוד זמן, ורק פעם בכמה שנים טובות
נזכר להתקשר להגיד לי מה נישמע וזהו.
בשבילי זה כמו מוות לכל דבר.
כמובן יכולתי להתקשר אליו ולדבר איתו, אך אבא הוא כבר לא היה
לי.
אמי שעשתה מאמצים כבירים לשרוד בישראל, אחרי שלא קיבלו את
התעודה שלה בגננות ואחרי שהיא לא מצאה שום עבודה היא הייתה צריכה לעבוד בניקיון
בתים כדי לחיות.
כן כמובן שהיה את סל הקליטה, אך מאז עד היום שום דבר לא השתנה
– המדינה עדיין לא מביאה לאזרח את הכסף שמגיע לו בעת צרה, ויוצאת מזה בתירוץ שהיא
מביאה – בכך שהיא נותנת דמי כיס.
אבל בכל מקרה אמי אהבה את ישראל מאוד. ישראל הייתה המפלט שלה
מהצרה שהייתה באוקראינה והיא נהנתה מההזדמנות.
כמו כן אני איבדתי את האמון שלי באמא שלי כשהיא החליטה לנטוש
אותי בגן ילדים שאני לא מבין בו כלום – ורק להתפלל שמישהו יבוא לקחת אותי משמה.
להתפלל זה באמת מה שעשיתי.
עכשיו אסביר למה כתבתי בתיאו
הבלוג עד לפני לא מזמן
"עוד בלוג יתום".
אבי נטש אותי, והחליט שהוא אוהב אותי פעם ב3 שנים מקס.
אני שגדלתי והתחלתי לקבל מראה דומה מאוד לזה של אבי ואישיות,
הזכיר לאמי את הצרה שהיא כל כך רצתה לברוח ממנה, כל פעם מחדש.
מצד אחד אני נתתי לה מוטיבציה להתחיל להתפתח בישראל ולשרוד,
מצד שני אני מזכיר לה את הצרה שהיא בורחת ממנה.
אמי שנקרעה בין השניים התחילה גם לשנוא אותי, וגם לתרץ את זה
בו זמנית.
בסופו של דבר השקר העצמי שלה לא הצליח ואני גדלתי לבדי, לא
במשפחה אוהבת, לא עם הורים תומכים, ולא עם שום דבר.
כל הזמן אני ראיתי איך ההורים של כל שאר הילדים דואגים
לילדיהם ומלווים אותם לבית ספר (זה היה בכיתה א') אך אני הלכתי לבית ספר לבדי כל
הזמן.
אפילו לגן הילדים שהיה לפני זה היו ימים שהלכתי לבדי.
וכמו שאמרתי גדלתי לבדי. אך עם קנאה גדולה בכל אותם אנשים
שהייתה להם משפחה אוהבת.
בזמן שגדלתי היו לי איסופי ריבים עם אמי, כמו לכל ילד כמובן.
אך אצלי היו ריבים יותר של בעיות שלי ושל אמא שלי שאף אחד
מאיתנו לא הצליח לפתור – אצלי זה כי תמיד רציתי תשומת לב ודאגה, אצלה זה כי היא כל
הזמן התקשתה לקבל אותי עד הסוף.
ותמיד העלתי את השאלה לאמי "האם אני מאומץ?", תמיד
האמנתי איכשהו שאני מאומץ, ושההורים שלי לא רוצים אותי כי אני פשוט לא הילד שלהם.
זאת הייתה התקווה שלי.
שיש מישהו בעולם הזה שכן ידאג לי.
ותמיד דמיינתי את האמא המושלמת והדואגת, שתדאג לי.
וזה הבסיס לכל הבעיות שלי, של הסגירות שהייתה לי כי לא ידעתי
אם יש לי מישהו שיכול לדאוג לי,
של הביישנות – התביישתי שאני כזה – שאני גודל בעולם כזה,
ושל כל אותם הבעיות שאחרי זה רק גדלו בגיל ההתבגרות.
אחותי עזבה את הבית בגיל 16 בגלל אותם סיבות.
אני סובל את הסיבות האלה כבר שנתיים – ואמי שהבינה שהיא יכולה
להיפטר מהצרות שלה מגיל 16 התחילה לטפטף לי מגיל 16 שהיא מעדיפה שאני יילך למקום
אחר, ושהיא מעדיפה לא לדאוג לי.
לכן תמיד הרגשתי יתום במובן מסויים.
היו לי הורים אבל לאחד בכלל לא אכפת ממני – ובודק אותי פעם
בכמה שנים כמו השקעה בבנק – האם אני צומח באמת…
והשניה קיבלה אותי, אבל הרגשות שלה אמרו לה כל הזמן שאני
מזכיר לה את אבא, והיא תמיד התרחקה ממני בגלל זה.
לפני כמה שעות הייתה לי שיחה רצינית שוב עם אמי.
היא העלתה סוגייה שאני לא עושה כלום בבית ושאני סתם יושב כל
היום במחשב ולא זז ולא חיי…
אני העליתי את בסוגיה למה אני עושה את זה, ואראתי לה גם עד
כמה שלא אכפת לה ממני:
להכין אוכל אף פעם לא ידעתי.
תמיד רציתי לדעת.
אך תמיד כשניסיתי להכין משהו הייתי רעב ואיכשהו תמיד זה יצא
לא אכיל, עד מידה כזאת שאפילו שהייתי רעב יכולתי לאכול כל דבר הייתי זורק את זה
לפח…
מאז איכשהו הבנתי שלהכין אוכל לא כדאי לי…
אמא שלי תמיד ראתה את הניסיונות שלי.
אך תמיד הייתה מזלזלת בי ואומרת שזה כי אני לא משקיע… – אם
בן אדם רעב לא רוצה להשקיע באוכל שלו, אני חמוס.
בכל מקרה הסוגיה שעלתה על הפרק זה שאני ישלם על עצמי בכל
הנוגע להוצאות שהיא משלמת עליי בבית.
זה פגע בי מאוד חזק, אני הבנתי שהיא מנסה להעלים אותי ככל
האפשר מחייה שלא תצתרך לדאוג לי הפעם בכלל, ואני יפסיק להוות לה צרה.
תאמינו לי, לא אכפת לי לעבוד קשה.
גם אני מאוד שמח להתפתח ולחיות לבד ולתמוך בעצמי וללמוד על
החיים עוד ועוד.
אך הדבר היחיד שאני רוצה בחיים האלו זה דאגה, אהבה מצד מישהו.
ואמי מנסה להפטר ממני כל פעם מחדש.
אולי אני באמת אעבור לגור אצל אחותי.
אחיה כאדם יתום.
אך אם באמת אעבור לאחותי אני כבר יקבל את זה כעובדה שאני יתום.
זה קשה לי.
אך בסופו של דבר אם זה באמת יגרום לי לפחות סבל, אני אתחיל
לחפש דאגה ואהבה במקום אחר.
אני חושב שזה רישום חשוב מאוד.
זאת הפעם הראשונה שאני מעלה על כתב את הילדות שלי ואת מה שאני
מרגיש לגביה.
ואני חושב שזה יעזור לי להחליט מה יהיה הצעד הבא שלי.
אני בטוח שזה לא פייר לבקש ממכם עיצה או דעה להמשך החיים.
אך תנסו להתחבר אליי, תנסו להרגיש את מה שאני הרגשתי.
ותנסו לאמר לי בצורה אמיתית מה אתם הייתם עושים לו אתם הייתם
אני.
